<h1>ספר הפרדס — שער תשיעי</h1>
<h2>דף יא:</h2>
ולענין תלמוד תורה שאין מברכין כשהולך אדם ללמוד תורה, או כשיתן פרוטה לעני או כדומה להם כיון שהן מצות עשה. זכורני כלל גדול ששמעתי בשם רבינו מאיר דרוטנבורק ז"ל דכל ברכה שהיא תלויה ביד אחרים כגון תלמוד תורה שהיא תלויה ביד הרב אם ירצה ללמדו או הנותן פרוטה לעני דאינו יודע אם יקחנה, ואם היה מברך בתחילה נמצא שבירך לבטלה, ומזה הטעם אנו נוהגין בברכת הנשואין לאמרה אחר הקדושין וכן כתבו בתוספות. ואם תאמר אמאי לא מברכינן אחר הקדושין מיהא בא"י אמ"ה אקב"ו לקדש אשה כיון שהיא מצות עשה, תירצו המפרשים ז"ל דאין נתינת קדושין מצות עשה דכתי' כי יקח איש אשה, רשות. ורבינו יחיאל מפריש ז"ל כתב התם בפרקא קמא דכתובות דמצות עשה היא כמו מצות פריה ורביה והיה נוהג לברך בא"י אמ"ה [אקב"ו] לקדש אשה, וראייתו מהא דאמרי' בירושלמי על כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מקדושין בבעילה שאין מברכין עליהן עובר לעשייתן, והטעם משום דאין מברכין על המצות אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה, וכיון שכן הכא אין לברך אלא כששניהם במטה, ובאותה שעה אי אפשר לברך משום לא יראה בך ערות דבר עד אחר גמר הביאה, שמע מינה דדוקא קדושין בבעילה אין מברכין עובר משום לא [יראה] בך [ערות] דבר הא שאר קדושין מברכין קודם הקדושין. ולא מצאתי מי שקיים דבריו מן האחרונים ז"ל. ואחר כך זכיתי ובאה לידי תשובה מהרב אלפסי ז"ל דמברך ברישא קודם שיקדש, אבל לא אותה ברכה שכתב רבינו יחיאל ז"ל כלומר לקדש אשה, אלא אותה שאנו נוהגין עכשו. ולקמן בעניין ברכת חתנים אאריך בזה יותר בסייעתא דשמיא.
הקורא בתורה בין במקרא בין במשנה חייב לברך דגרסינן בפרק קמא דברכות השכים לשנות עד שלא קרא קריית שמע צריך לברך, לאחר שקרא קריית שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. וגרסינן בירושלמי אמר ר' אבא והוא ששנה על אתר, ולגירסת גמרין נפקא מינה דכל שקרא קרית שמע סמוך לאהבה רבה אין צריך לברך ברכת התורה כל היום כולו כיון שבירך על התורה פעם אחת בבקר, ולאותה גירסא ירושלמית שגורסים והוא ששנה על אתר, נפקא מינה דדוקא לאותה קריאה שקורא אחר קרית שמע אין צריך לברך אבל אם הפסיק אחר קריאה זו וקרא פעם אחרת ביום צריך לברך, ולא יצא ידי ברכה אלא באותה קריאה ראשונה שקורין סמוך לקריית שמע. ושאל הרב ר' אשר מלוניל ז"ל להרב ר' יצחק הצרפתי ז"ל ואנו שאין אנו לומדין מיד לאחר ברכת אהבה רבה שאנו טרודין והולכין למלאכתנו ואין אנו לומדים עד חצי היום או יותר, אמאי אין רגילין העולם לברך ברכת התורה פעם אחרת. והשיב דלא קיימא לן כאותו ירושלמי שאמר שצריך לקרות מיד הואיל ופליג אגמרא דידן והתלמוד שלנו הוא עיקר, דתנא דידן בסתם קאמר אין צריך לברך לא שנא קורא מיד ולא שנא קורא אחר מכן, ועוד דברכת אהבה רבה אינה לברכת התורה אלא לקריית שמע ומשום הכי אינה פוטרת קריאת התורה אלא כששנה על אתר אבל ברכת אשר בחר בנו והערב נא ולעסוק בדברי תורה שהם עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום אפילו שיפסוק בנתיים. ואם תאמר מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה, תירצו המפרשים ז"ל דשאני גבי תורה דאינו מיאש דעתו בשום שעה, וכל שעה ושעה חייב אדם ללמוד כדכתיב והגית בו יומם ולילה וגו', והוי כמו היושב כל היום בלא הפסק, אבל לאכילת סוכה שיש לה שעה קבועה ביום צריך לברך על כל פעם ופעם. ובתוספות כתבו דרש"י ז"ל היה נוהג כשהיה משכים לקרות היה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לקרות התורה, ולאחר מכן כשהולך לבית הכנסת היה חוזר ומברך בא"י אמ"ה אשר בחר בנו, כמו אותן הימים שלא היה משכים. והיה נותן טעם לדבריו שכמו שאותן שקורין בספר התורה מברכין אע"פ שכבר ברכו בבקר קודם הקרבנות אשר בחר בנו. ורבותינו הצרפתים ז"ל אמרו דאין זה נכון דברכת ספר תורה תקנת חכמים הוא שיברך בכל פעם ופעם אפילו מאה פעמים ביום כמו ברכה שאחר התורה שלא מצינו ברכה אחר המצוה, אלא שאני הכא שהיא תקנת חכמים כגון ברכה של מפטיר בין לפניו בין לאחריו. ומי שעומד על מטתו ללמוד תורה אין צריך לברך, שברכת התורה של שחרית פוטרת עד לשחרית אחרת, כן כתבו בתוספות בשם הרב ר' משה ז"ל. וא"ת והא קיימא לן בכל מקום שהיום הולך אחר הלילה וא"כ הלילה שעברה היא מהיום הבא, כדאיתא בסוף פרק אותו ואת בנו מתניתין יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה, את זו דרש ר' שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד, מה יום האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה שעברה שהלילה היא קודמת ואחריה הולך היום, כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שהלילה היא קודמת ואחריה הולך היום, יש לומר שלגבי קריאה אמרינן הלילה הולכת אחר היום, והראיה מדאמרינן בירושלמי אמר ר' יוחנן אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בלילה, אלמא שלקריאה הלילה הולכת אחר היום.
<h2>דף יג.</h2>
ולעניין המתעטף בציצית בלילה קיימא לן דאינו מברך משום שאין מצותו אלא ביום, והראיה מדאמרי' בברכות למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' והיה אם שמוע לויאמר, ותריץ (הרב) והיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום, אלמא דזמן ציצית אינו אלא ביום. וזמנו הוא משעה שיכול [לקרות] קרית שמע של שחרית כדתנן בפרק קמא דברכות מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, ר' אליעזר אומר משיכיר בין תכלת לכרתן, ירושלמי כיני מתני' בין תכלת שבה ללבן שבה, מאי טעמא דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך לו, מאי טעמיה דר' אליעזר וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבעונים. ומשעה זו חייב אדם לברך עליו כל זמן שמתעטף בו ואפי' אלף פעמים ביום כדין תפילין. וזמנו הוא שקיעת החמה, מכאן ואילך עבר זמנו, אבל מכל מקום אינו אסור להתעטף ואם מתעטף בו יתעטף בלא ברכה, וכן כתבו המפרשים ז"ל וכן ראיתי לרב בעל העטור ז"ל.
<h2>דף יד.</h2>
וקריאת ההלל מצוה מן התורה היא לשבח ולהודות להקב"ה בימים אלו שנעשו ניסים לאבותינו, וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בשם מר שמואל בן חפני גאון ז"ל דקריאת ההלל מן התורה הוא דכתיב הוא תהלתיך. וכתב מורי הרב נ"ר דזה אינו אלא אסמכתא בעלמא, דלכאורה נראה דדעת הגאון ז"ל דקאמר דקריאת הלל דאוריתא אפי' בהלל דראש חדש, וזה אי אפשר דהא אמרי' במסכת תענית פרק בשלשה פרקים גבי כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית וכו', ואמרינן עלה אמר רבא זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאוריתא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמנה עשר יום יחיד גומר בהן את ההלל וכו', ואלו ראש חדש לא קתני. ומיהו בהלל דראש חדש משמע אליבא דכולי עלמא דמדרבנן הוא והראיה מדאמרי' בפר' במה מדליקין רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בראש חדש סבר לאפסוקינהו שמעינהו דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם, תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. ואמרי' בפרק ערבי פסחים הלל זה נביאים תקנוהו שיהוא אומרים על כל צרה שלא תבוא עליהם וגו'. ומה שאמר הגאון ז"ל דקריאת הלל דאוריתא היא לאו בהלל דראש חודש מיירי אלא בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, וכן כתב רבי' אלפסי ז"ל. והקשה מורי הרב נ"ר מהא דאמרי' בברכות בפ' היה קורא בתורה בעא מיניה אחאי תאנא דבי ר' חייא מדר' חייא בהלל ובמגלה מהו שיפסיק, מי אמרי' ק"ו ק"ש דאוריתא פוסק הלל דרבנן מבעיא, או דילמא פרסומי ניסא עדיף, אמר ליה פוסק ואין בכך כלום, משמע מהתם דהלל סתמא דרבנן הוא אע"פ שהוא תקנת חכמים ואפי' בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. ותירץ נ"ר דהתם גבי ק"ש שיש לו פרשה ידועה בתורה קרי להלל דרבנן אע"פ שהוא מן התורה. עוד תירץ דאולי התם בהלל דראש חודש מיירי אבל בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל סברי שהוא מן התורה והני דאמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק, וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק, איני והא רב בר שבא איקלע לגבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסק ליה ופריק שאני רב שבא דלא חשיב עליה דרבינא ורבינא ג"כ לא נתן לו שלום דאינו חשוב בעיניו כל כך דרבינא אדם גדול היה.
ומיהו בהלל דראש חדש אינו מברך כיון דאינו אלא מנהג והראיה מדאמרי' במסכת שבת תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ורוצה לומר לא יתחיל בברכה דאי בהלל עצמו אמאי לא יתחיל מלקרא פסוקים של תהילים. והני מילי ביחיד אבל בצבור מברך לקרא את ההלל שאין לך שום מצוה שעשו צבור בלא ברכה. וכן דעת רבי' אלפסי ז"ל בפרק במה מדליקין. ויחיד אין צריך לקרוא את ההלל בראש חדש כיון שהוא מנהג ואם קורא קורא בלא ברכה משום דאין מברכין על המנהג וכן ראיתי מי שהעיד שרבי' שמואל ז"ל לא היה מברך בהלל דראש חדש. וכן דעת הר"ם במז"ל פרק שלישי דהלכות מגילה וחנוכה שאפי' ציבור דאין מברכין בהלל דראש חודש מפני שהוא מנהג. אבל רבינו תם ז"ל כתב דאפי' בראש חדש יחיד חייב לברך על ההלל, וסומך הרב ז"ל על מאי דאמרי' באמצע הפרק פוסק ואם אינו אלא קריאת פסוקים בעלמא פשיטא דפוסק באמצע הפרק. ומה שאמרו יחיד לא יתחיל לאו ביחיד ממש קאמר אלא אפי' לרבים קורא יחיד כיון שאין כל ישראל מקובצים יחד, והילכך אפי' בצבור אין גומרין אותו, אבל מכל מקום חייבים לברך. והראיה מההיא דפרק במה מדליקין דרב אקלע לבבל חזנהו דקא קארו הלל בראש חדש סבר לאפסוקינהו, כלומר שלא יקראו אותו בברכה, דאי סלקא דעתך בלא ברכה אמאי סבר לאפסוקינהו מלומר פסוקים, ומדקאמר אקלע לבבל ולא אמר עאל לבי כנישתא משמע שכבר היה בבית הכנסת קודם שהתחילו ההלל וראה שהיו מברכין ומשום הכי היה רוצה להפסיקם, הילכך בהלל דראש חדש בצבור מברכים אע"פ שהוא מנהג וכן עקר. וכן ראיתי שרבינו יעקב החסיד שאל דבר זה מפמליא של מעלה, והשיבו לו הודעתיך שברכותיהן של ישראל כקטורת הם לפני. ושנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואם תאמר והא אמרינן בפרק לולב וערבה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא, אלמא משמע שאין מברכין על המנהג. תירץ הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל דשאני ערבה שיש מעשה כלומר חבטה שהוא הנענוע (והילכתא) [והלכך] דין הוא דלא מברכינן עלה, אבל הלל שהוא שבח והודאה להקדוש ברוך הוא מברכין עליו אע"פ שהוא מנהג. אבל אני רואה מנהג כל גלילות ארצינו לברך אפי' ביחיד. והנח להם לישראל שאע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם.
ולעניין אם יכול לשוח באמצע ההלל, גרסינן בפרק היה קורא בתורה אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק, וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק. איני והא רב בר שבא אקלע לגבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסק ליה שאני רב בר שבא דלא חשיב [ע]ליה דרבינא. וגאון ז"ל כתב דדין הלל כדין קרית שמע בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, שהוא פוסק בין פרק לפרק לשאול מפני הכבוד ולהשיב שלום לכל אדם, ובאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ומה שלא פסק רבינא לרב בר שבא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל מפני שרב לא הקדים שלום לרבינא, ורבינא נמי לא הקדים לו מפני שהיה גדול ממנו.
<h2>דף טו.</h2>
שאלתי את פי מורי הרב נ"ר המקנח ידיו בעפר או בקסמית אם חייב לברך ומה מברך, והשיב לי שחייב לברך על נקיון כפים, דכתיב ארחץ בנקיון כפי, ואסיקנא בברכות דעפר וקסמית אקרי מילתא דמינקי, ואחר כך ראיתי לרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל שכתב המקנח ידיו בעפר וקסמית חייב לברך על נטילת ידים, שאין נוסח הברכה משתנה לעולם. ושאל לרשב"א ז"ל אם נכון דבר זה או לא, והשיב ז"ל דאינו נכון שאין ראוי לברך על נטילת ידים כיון שאין כאן לא כלי ולא מים, אלא מברך על רחיצת ידים, ודברי מורי נ"ר נראין עיקר כמו שכתבתי.
<h2>דף כ.</h2>
אשה שהניחה תפילין חייבת שתברך כמו האיש, וכן כתב רבי' תם ז"ל וקצת רבני צרפת ז"ל ויש מי שמביא ראיה מדאמרי' בסוף עירובין שמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין, וכן אשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מיחו בידיהן חכמים, ואי דמנחי בלא ברכה פשיטא דאין מוחין בידיהן לעשות שום מצות עשה ואע"פ שאינן מחוייבות.
ותו אמרי' התם [מנחות מ"ג א'] נשים לאשמועינן דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, ור' שמעון פוטר בנשים דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, והוא הדין לעבדים דקימא לן כל מצוה שאין האשה חייבת אין העבד חייב בה. וקיימא לן כר' שמעון דאמר סומא חייב ונשים ועבדים פטורין מן הציצית דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. אבל הרב ר' יעקב מקורביל ז"ל כתב דאשה פטורה מן הציצית, אבל אם רוצה לברך הרשות בידה, וכן כתב הרב ר' פרץ ז"ל, וכן ראיתי לשר של קוצי ז"ל שכתב משמו של רבי' תם ז"ל דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא, וכתב הרב ז"ל נשים פטורות מן הציצית ואם רצו לברך יברכו, וכן דעת ר' יום טוב אלשבילי ז"ל. ואינו כן דעת הר"ם במז"ל שכתב נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי חכמים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצוות, ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה, וכן שאר מצוות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותה מצוה בלא ברכה אין ממחין בידם. טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולם מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין אותן בלא ברכה, עד כאן. והעקר כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן ראיתי שרבי' יעקב החסיד ז"ל שאל מפמליא של מעלה נשים שמברכות בסוכה ולולב ושופר או בשאר מצוות אם היא ברכה לבטלה, והשיבו לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו שם אלהיכם והעד מגלה וחנוכה, שמאחר שהיו באותו הנס חייבות בהן ומברכות עליהן, בלולב נמי מצינו שבא לזכר שאין לו אלא לב אחד, ובשופר נמי אמרי' אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות ותמליכוני עליכם וזכרונות שיבא זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר, לפיכך אם באה לברך בלולב ובשופר הרשות בידה, כל זה השיבו לו.
<h2>דף כה:</h2>
כתבו המפרשים ז"ל דנר שהיה דולק בעששית מברך עליה אע"פ שיש הפסק בינו ובינה, דכאותה שאמרו בשלהי פרק מי שמתו אמר [רבא] צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה [ערוה בעששית אסור לקרות קריית שמע כנגדה], מאי טעמא צואה בכיסוי תליא מילתא והא מכסיא, ערוה ולא יראה בך ערות דבר כתיב והא מתחזיא, וכן כתב הרשב"א ז"ל.
והמל את הגדול צריך לכסות את הערוה קודם שיברך, אבל בקטן יש מי שאומר דלא צריך לכסויי דלא גרע מצואה דאמרי' במסכת ברכות דכל היכא דלא אכל התינוק כזית דגן בכדי שיאכל גדול אכילת פרס דמותר לקרות קרית שמע כנגד צואתו, כ"ש ערוה של זה הקטן דיכול לברך לפניה. וכתב הרב בעל העטור ז"ל דאינה קרויה ערוה עד שיהיה גדול, והביא ראיה מדאמרינן במסכת (כתובות) [ברכות] היה ישן במטה ובניו ובני ביתו עמו לא יקרא אלא א"כ טלית מפסקת ביניהם, ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר. אבל מכל מקום ראוי להחמיר ולכסותה.
<h2>דף כז:</h2>
גרסינן במסכת ברכות בפרק תפלת השחר אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת, וגם מקדש אדם מבעוד יום על הכוס אע"פ שלא נכנס עדיין שבת. וכתב רבי' האי גאון ז"ל שבקדוש זה מותר לאכול בשבת ואין צריך להמתין עד שתחשך, וכן כתב אחריו רבי אברהם בר דוד ז"ל. אבל יש מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין אומרים לא קדוש ולא הבדלה עד הערב ואין להם ראיה על זה ואינו נכון. וגרסי' תו התם מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס מבעוד יום. אבל אסור לעשות מלאכה עד שתחשך. ומיהו כתב הרשב"א ז"ל שבהבדלה זאת מותר לעשות מלאכה בערב. ולא יברך על האש עד הלילה וכן כתב השר של קוצי ז"ל.
<h2>דף לג.</h2>
ואי קשיא לך קדוש היום דבפרק אין עומדין משמע שהוא מתקנת אנשי כנסת הגדולה, דגרסינן התם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות, ובפרק מי שמתו מוטל (כ' ב') משמע דהוי מדאורייתא, תירץ הרשב"א ז"ל בתשובה [ח"ד סימן רצ"ה] דעיקר הקדוש דאורייתא הוא כדמוכח בפרק מי שמתו, אבל נוסח הקדוש הוא מתקנת אנשי כנסת הגדולה, דהא ברכת המזון דאורייתא היא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, אבל נוסח הברכות ושעתן הוא מתקנת אנשי כנסת הגדולה, ומה שאמרו זכרהו על היין מדבריהם קאמר, ותדע לך דהא אמרינן בגמ' בפרק ערבי פסחים זמנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא, ואלו היה הזכירה ביין מדאורייתא היכי מבטל לה משום חביבותא. ועוד דהא קיימא לן (שבת כג:) דנר ביתו עדיף מקדוש היין, הילכך נוסח הברכות ושעתן מדרבנן הן.
<h2>דף מ.</h2>
ונשאל לרב ר' שלמה בן אדרת ז"ל שליח צבור שבירך על מקרא מגלה וקרא מקצתה ושמעו קול קטטה בחוץ ויצאו מקצתם ואחר כך חזרו, מהו שיחזור שליח צבור לברך ולקרות מראשה. והשיב ז"ל אפי' שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש בין בהלל בין במגלה בין בתקיעת שופר, ואם חזרו וקראו טעות הוא בידם, וכל העושה דבר שאינו צריך נקרא הדיוט, וכל שכן אם חזר ובירך דהויא לה ברכה לבטלה, ולא עוד אלא אפי' שח אין השיחה מפסקת, כי מן הדין אין שיחה הפסק אלא כשישיח בין הברכה לתחלת המעשה כמו שסח בין ברכת הלחם לאכילה, זולתי הדברים הצריכים שהם מכלל האכילה כטול ברוך אי נמי גביל לתורי, וכן בכל ברכה שעל מעשה כבין ברכת תקיעת שופר לתקיעה ובין ברכת תפילין להנחתן, אבל אחר התחלת המעשה או המצוה שבירך עליה אינו הפסק ואינו חוזר, זכר לדבר ברכת הלחם לאחר שהתחיל לאכול שיכול להשיח, אלא שברכות של המצוה ראוי שלא להשיח עד גמר המצוה כקריאת התורה והמגלה והבדיקה ושמיעת קול שופר וקריאת ההלל וכן כל כיוצא בזה והשח גוערין בו כדי שיכוין לבו למצוה, אבל אם שח אינו חוזר, והראיה גם כן פוסק באמצע ההלל משום הכבוד ששואל או משיב האי כדיניה והאי כדיניה ואינו חוזר ומברך, ע"כ. מסתברא לי לפי דעת הרב ר' יהודה אלברגלוני ז"ל שכתב גבי שופר דהיכא שבירך התוקע בתקיעות דמיושב ונאנס ומינו אחר תחתיו דאין השני חייב לחזור ולברך דכבר יצא גם הוא בברכה של ראשון, הוא הדין שיראה לי במקרא מגלה שאם נאנס הקורא אותה ומנו אחר תחתיו שאין צריך השני לחזור ולברך מפני שכבר יצא גם הוא בברכה של ראשון, כך נראה לי. והגאון מר רב סעדיה ראש כלה זצ"ל כתב דאם בירך על הביעור ושח בין הברכה לביטול דחוזר ומברך פעם אחרת, וזה כפי דעתי כנגד אותה תשובה של הרב ר' שלמה בן אדרת ז"ל שכתבתי למעלה בעניין מקרא, ודוק. וכתב רבי' האי גאון ז"ל ירושה היא מאבות שלא ישיח כלל עד שיבטל, דכל המונע עצמו מן השיחה לבו מוכן ומכוון במצוה שעוסק בה.
והיכא שבירך התוקע בתקיעות דמיושב ונאנס בתקיעות ומנו תוקע אחר תחתיו שישלים התקיעות כתב הרב ר' יהודה אלברגילוני דאין התוקע שני חייב לחזור ולברך, דכבר יצא גם הוא בברכה של ראשון משום שעל השמיעה אנו מברכין, וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל. אבל הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל כתב מי שהתחיל לתקוע ונתקלקלו התקיעות אחר שעשה סימן אחד אינו צריך לחזור ולברך, אבל אם נתקלקלה תקיעה או תרועה של סימן ראשון שתקע בעניין שיש לו לחזור אותו סימן, הרי אותו הסימן הפסק וצריך לחזור ולברך, עד כאן. ואינו מחוור בעיני דהא גרסי' בפרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך הביאו מלח הביאו מלח אין צריך לברך, זה הכלל כל שיחה שהיא מעניין הברכה בין בברכת הנהנין בין בברכת המצות אין צריך לחזור ולברך, וכל שכן שהתקיעה היא מעניין הברכה ואע"פ שהיא פסולה, הילכך בין שנתקלקל התקיעה הראשונה או שאר התקיעות אינו צריך לחזור ולברך, כך נראה לי.
<h2>דף מב.</h2>
ושאל הרב ר' אשר ז"ל מטוליטולא לרבו הרב ר' מאיר מרוטנבורק ז"ל על היין של קדוש ושל הבדלה אם מברכין על הגפן אחריו, והשיב ז"ל נראה לי דיין שלפני המזון דתנן בפרק כיצד מברכין יין שלפני המזון פוטר יין של אחר המזון, הוא הדין שפוטר יין שבתוך המזון, הילכך אין עליו לברך על היין של קדוש על הגפן שהרי הוא פוטר אותו שבתוך המזון, ואע"פ דפליגי רב נחמן ורב ששת ביין של תוך המזון אם פטר אם לאו משום דזה בא לשרות וזה לשתות, שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו ושל אחר המזון לשתות, מכל מקום אותו יין שלפני המזון שהוא לשתות פוטר יין של תוך המזון שהוא לשרות. וכן פי' רבינו יוסף ז"ל בברכות שיין של קדוש ושל הבדלה פוטר היין שבתוך המזון. וכן מנהג אחר קדוש ואפילו על הבדלה כשיושב על שולחנו לפני המזון יוצא ידי יין. והכין משמע בפרק ערבי פסחים גבי אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו דסבר דיש קדוש שלא במקום סעודה. ע"כ. ורב עמרם גאון ז"ל כתב בתשובה כוס של קדוש והבדלה כל זמן שלא ברך ברכת המזון טעון ברכה אחריו, והני מילי היכא דלית ליה חמרא לצורך כוס של ברכת המזון, אבל אית ליה לכוס של ברכה, לא צריך לברוכי. והיכא נמי דלית ליה לבד ההוא כוס של קדוש ואקרי ובריך ברכת המזון נפק ליה ברכת המזון ולא צריך לברך על הגפן, עד כאן.
<h2>דף נא:</h2>
וגרסינן בפרק אלו דברים בית שמאי אומרים שברא מאור האש, פי' שכבר ברא למפרע ולא בראו עכשיו, ובית הלל אומרים בורא מאורי האש, פירוש דלשון בורא משמע עבר ג"כ כמו יוצא אור ובורא חושך. אמר רבא בברא כולי עלמא לא פליגי דברא משמע, כי פליגי בבורא, בית שמאי סברי ברא דברא משמע ובורא דעתיד למיברא, ובית הלל סברי דבורא נמי דברא משמע. ומקשו עלה בירושלמי, על דעתון דב"ש שברא פרי הגפן על דעתון דבית הלל בורא פרי הגפן, ופריקו יין מתחדש בכל שנה ואין האש מתחדש בכל שנה. תניא אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרבה מאורות יש באש כלומר שלהבת אדומה לבנה ירקרקת. וגרסי' תו התם אין מברכין על הנר ועל הבשמים של גוים ולא על הנר והבשמים של מתים, ולא על הנר ועל הבשמים שלפני עבודה זרה כלומר משום דאסור ליהנות מתשמישי ע"ז, ואף הנר הדולק לפניה אסור ליהנות לאורו. ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון, ונהגו עכשיו כדי שיכיר בין הבשר לציפורן. וגרסינן בגמרא רב הוה מברך אדבי אדא דיילא, אביי הוה מברך אדבי גוריא בר חמא, רבא הוה מברך אדבי רב בר חבו. יש מי שכתב דשמעי' מהכא דלא יאותו ממש אלא כל שיכול להשתמש לאורו ואפי' יהיה רחוק הרבה, דהכי נמי במקום רחוק היו ואפי' הכי היו מברכין עליהן. ואינו נכון דכל הני דמברכי במקום רחוק סבירא להו דלא יאותו ממש, ורבא ואביי הכין סבירא להו, אבל אנן קימא לן כרבא וכדעולא דאמרי דבעי יאותו ממש ועוד דפשטא דמתני' הכין משמע מדקתני עד שיאותו לאורו. וכן פסק גאון ז"ל. ומתניתא דקתני היה מהלך חוץ לכרך וראה אור דמשמע אפי' ברחוק כגון שנדלק בבית גוים התם מיירי בשיכול להשתמש לאורה, וכן פי' הראב"ד ז"ל וגם הרשב"א ז"ל, וכן עקר.
<h2>דף נב.</h2>
וזהו סדר ההבדלה של מוצאי שבת, יין בשמים נר הבדלה. וכיצד מבדילין בליל מוצאי שבת ליום טוב, מברך תחילה על היין ואחר כך מקדש ואחר כך מברך על הנר ואחר כך מבדיל וחותם בהבדלה בין קודש לקודש ואחר כך מברך שהחיינו.
<h2>דף נב:</h2>
תנו רבנן אור ששבת מברכין עליו שלא שבת אין מברכין עליה, מאי לא שבת שלא שבת ממלאכת עבירה. אבל אור של חיה ושל חולה מברכין עליו, ואפי' הודלק בשבת דבהתר הודלק. ואפי' ביום הכפורים מברכין עליו שאין הפרש בין יום הכפורים למוצאי שבת אלא באור היוצא מן העצים ומן האבנים שבמוצאי שבת מברכין ובמוצאי יום הכפורים אין מברכין עליו. אבל באור שלא שבת ממלאכת עבירה אסור לברך לעולם כמו שכתבנו לעיל.
<h2>דף נג.</h2>
תנו רבנן ישראל שהדליק מגוי מברכין עליו משום שכבר נסתלק עמוד שנעשה בו האיסור. וגוי שהדליק מישראל מברכין עליו ואע"ג שכבר נסתלק עמוד שנעשה בו האיסור, גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון. תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך וראה אור, אם רוב אנשי הכרך גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך. תני חדא אור של כבשן מברך עליו ותניא אידך אין מברכין עליו, לא קשיא, הא לכתחילה הא לבסוף. פי' לכתחלה הוא הלהב היוצא מן הכבשן תחלה והוא מעורב בעשן ואין מברכין עליו, לבסוף הוא הלהב היוצא אחר מכן שאין בו עשן והוא צלול. תנו רבנן גחלים לוחשות מברכין עליהם. אוממות אין מברכין עליהם, היכי דמי לוחשות אמר רב חסדא כל שאלו מכניס קיסם ביניהם ודולק. תני חדא אור של בית המדרש מברך עליו ותניא אין מברכין עליו, לא קשיא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב, פי' איכא אדם חשוב אין מברכין עליו לפי שלא לאורה הדליקוה אלא לכבוד בעלמא. ואי ליכא אדם חשוב מברכין עליו לפי שלאורה הדליקוה. וכתבו בשם הרב ר' יונה ז"ל שהנרות של בית הכנסת אין מברכין עליהן כיון שדרכן להדליקן לכבוד, ואפי' נאמר שפעמים מדליקין אותן להאיר אפי' הכי נראה מן הגמרא שאם נעשה להאיר ונעשה לכבוד אין מברכין עליהן, ומפני זה נראה שיש בכל בית הכנסת נר מיוחד לברך עליו ברכת האור וכן ראוי לעשות.
וגם כן נהגו שלא לברך במוצאי יום הכפורים ובמוצאי יום טוב על הבשמים וכתב רש"י ז"ל בתשובה שקבל מרבו כי הטעם שאין מברכין על הבשמים במוצאי יום הכפורים ויום טוב, לפי שאמ' במדרש כי אור של גיהנם שובת בשבת ובמוצאי שבת חוזר ודולק ומסריח, ומשום הכי מריח בבשמים כדי להסיר אותו ריח רע, ובמדרש לא אמר שהוא שובת אלא בשבת בלבד, אבל ביום טוב ויום הכפורים לא הזכיר כלל. אבל הר"ם במז"ל כתב שאין צריך לברך על הבשמים במוצאי יום הכפורים והטעם לפי שאין נפש יתירה ביום תענית. וכתב מורי הרב נ"ר שבזה התענית שהוא יום כפרה וסליחה אין לך נפש גדולה מזאת ולא גרע מיושב בתענית חלום בשבת שמברך בלילה על הבשמים.
ושמעתי בשם רבינו מאיר דרוטנבורק ז"ל שהיה נוהג כשלא היה לו בשמים להריח, שהיה מריח בפת והיה מברך עליו בורא מיני בשמים. וכן כתוב בספר התשב"ץ, וכן ראיתי שעשה כן כמה פעמים מורי הרב נ"ר. ונהגו העם לברך בהדס בליל מוצאי שבת יותר משאר מיני בשמים, והטעם שאין לך שום בושם שלא יעלה מיד ריחו ואי אפשר לברך עליו קודם שיהנה ממנו, אבל הדס אינו עולה ריחו לעולם עד שמשתמשין בו הרבה. כן ראיתי לרב ר' יום טוב אלשבילי זצ"ל.
<h2>דף נג:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות, כלומר דאי איקלע לפניו ממילא מברך אבל אהדורי לא מהדרינן. וכתב הראב"ד ז"ל דכל שכן שאין מחזירין על הבשמים אם אין לו כיון שאינם באים אלא להנאת עצמו. וכתבו המפרשים ז"ל דביום הכפורים חוזר על אור ששבת כדי שיודה לשם יתברך שהבדיל לנו בין יום זה לשאר ימים שבכל יום אסור להשתמש בו ועכשיו הותר. וקשיא לי וגם כן בשבת אסור להשתמש בו ואם כן מאי שנא ביום הכפורים מהדרינן. יש לי לומר דשבת נודע לכל שאסור להשתמש באש מה שאין כן ביום הכפורים.
<h2>דף נד.</h2>
גרסינן בתוספתא בפרק לולב וערבה העושה כל המצות מברך עליהן, העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו, נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה. העושה ציצית לעצמו אומר שהחיינו כשהוא מתעטף אומר להתעטף בציצית, העושה תפילין אומר שהחיינו, עד כאן. וכתב מר רב עמרם גאון ז"ל דלית הלכתא כהני בריתא דפליג אגמרא דילן ולא מברכינן שהחיינו אלא במצוה הבאה מזמן לזמן, כגון סוכה ושופר והדלקת נר חנוכה ומקרא מגילה וכדומה להן. והר"ם במז"ל הוסיף על זה וכתב כל המצות שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגלה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן כל מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה הבאה מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא שהחיינו, [בשעת עשייה מברך עליה שהחיינו] בשעה שיצא ידי חובתו בהן, וכן כל כיוצא בהן. תו כתב הרב אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות כך וכך, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו עד כאן. ולפי זה קשה אמאי לא מברכינן שהחיינו בבעור חמץ, כיון שהוא בא מזמן לזמן. ורבינו זרחיה הלוי ז"ל נתן טעם לזה לפי שלא תקנו חכמים ז"ל ברכת שהחיינו אלא בדבר שנהנה ממנו כגון הקונה כלים חדשים או הבונה בית חדש או במיני אכילה שנהנה אדם מהם. ויש מי שכתב שהטעם הוא לגבי ביעור משום דעדיין לא נגמרה המצוה שעדיין צריך ביטול ואין זה נכון, שהרי בחנוכה בלילה הראשונה מברכין זמן אע"פ שלא נגמרה המצוה עד יום שמיני, וג"כ קשה ספירת העומר שאע"פ שיש בספירתה גמר המצוה ואין מברכין בה שהחיינו. וא"ת שאין גמר המצוה עד סיום המנין, מכל מקום קשה חנוכה, ולטעם הראשון אין בו קושיא כלל. הילכך אין מברכין שהחיינו אלא במצוה הבאה מזמן לזמן והוא שיהא בה הנאה או שמחה כגון מועדים. וא"ת פדיון הבן שאין בו הנאה ומברכין עליו שהחיינו, יש לומר שהנאה גדולה יש בו אחר שלא היה נפל. אבל הרב ר' אשר מטוליטולה ז"ל כתב בתשובה שהטעם שאין מברכין זמן בביעור חמץ לפי שהביעור הוי' הכנה למועד וכל שהוא הכנה למועד אין מברכין בשעת הביעור אלא מסדרין אכסא. עוד כתב הרב ז"ל דאין מברכין זמן אלא במצוה שיש בה מעשה והנאה כסוכה ולולב, והראיה מדאמרי' בסוף ערבי פסחים פשיטא על פדיון הבן [אבי הבן] מברך כלומר ברכה של פדיון הבן, אבל ברכת שהחיינו מי מברך כהן מברך דמטו ליה הנאה מיניה ואוקימנא אבי הבן מברך, וזהו הטעם שאין מברכין זמן בספירת העומר וביעור חמץ. והרב ר' משה ז"ל כתב דוקא במצוה שתבוא מזמן לזמן או מי שיש לו קרקע לבדו דמברך שהחיינו בירידת גשמים, וכן בגדים או תלאים המתחדשות מזמן לזמן קבוע דומיא דקרא חדתא דאמרי' בפרק בכל מערבין, אבל לא בתורים ובני יונה דאע"פ שאין לו לאחרים יש. ובעניין קדוש כתבתי אם אומרים זמן בראש השנה וביום הכפורים ובשאר רגלים. ורבינו שרירא גאון ז"ל הוכיח מההיא דעירובין דאמר אנא אקרא חדתא אמינא זמן, הוא הדין בכל גידולי קרקע אבל בדבר שאינו מתחדש אפי' יש ימים רבים שלא ראה אותו אינו מברך.
<h2>דף ס:</h2>
וכתב רת"ם ז"ל שמי שנכנס להשתין מים אין צריך שיטול ידיו אם לא שפשף, ואם שפשף אינו צריך לברך על נטילת ידים, מידי דהוה אנוגע ידו במקום הטנופת, או אם היו ידיו מטונפות בטיט ובצואה דאינו מברך כשנוטל ידיו ואפי' אשר יצר אינו מברך. ורבי' יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל כתב דודאי אינו מברך על נטילת ידים, אבל הוא מברך אשר יצר לעולם ואפי' בקטנים בין שפשף בין לא שפשף, אבל על נטילת ידים אינו מברך אלא לתפלה או לאכילה, וכן ראיתי שכתבו כן בתוספות במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה. ושאל רבי' יעקב החסיד מפמליא של מעלה אם מברך בכל עת שיצא לנקביו אשר יצר או די בברכה של שחרית והשיבו לו שאו ידיכם קדש וברכו את ה'.
כתוב בספר התשב"ץ שאלו תלמידיו לרש"י ז"ל הנוטל ידיו לאחר שיצא מבית הכסא צריך ליטול ידיו פעם שניה לאכילה או לא, והשיב ז"ל אני כמו כן שאלתי את פי מורי רבינו יעקב בר' יקר והשיב לי שצריך שתי נטילות על הראשונה אשר יצר ועל השניה על נטילת ידים אבל סבירא לי דנטילת ידים אחת עולה לכאן ולכאן.
הא דגרסי' בפסחים בפרקא קמא על כל המצות כולן מברכין עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילת גר דאכתי גברא לא חזי, פי' רבי' חננאל גאון ז"ל דדוקא טבילת גר משום דאינו מהול עדיין ואינו יכול לברך, אבל שאר חייבי טבילות מברך קודם עשייתן, וכן ראיתי כתוב בתוספות שכתבו כן במסכת יומא, וראייתם מדאמר' בבכורות פרק עד כמה, נדה קוצה לה חלתה ומברך וכן כתבו רבי' האי ז"ל ורבינו אלפסי גאון ז"ל ורת"ם ז"ל ורבינו שמשון זכר כלם לברכה שמברכת קודם הטבילה. אבל רש"י ז"ל כתב דנדה מברכת לאחר הטבילה דכיון שהיא טמאה מוטב לברך בטהרה, כדתניא במסכת תרומות מפני מה אמרו ערום לא יתרום מפני שאינו יכול לברך. ואם תאמר אמאי לא מברכין על נטילת ידים קודם שיטול ידיו, יש לומר דכיון דגמר המצוה לא הוה עד לאחר הניגוב כדאמר' בפירקא קמא דסוטא אמר ר' אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמאה שנ' ויאמר אלי ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, עובר לעשייתן מקרי כדאמרי' במסכת סוכה גבי לולב מדאגבהיה נפק ביה, ואם כן היאך מברך אחר מכן על נטילת לולב, אלא כיון שעיקר המצוה הוא הנענוע עובר לעשייתן מקרי. ואני הקטן מקטני תלמידיהם נראה לי ראייה לדבריהם מדגרסי' במסכת מנחות בפרק הקומץ רבה אמר שמואל בר אידי אריכא אמר רב הונא ואמרי לה אמר שמואל מנשיא בר ירמיה אמר שמואל, [תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן איני והא אמר רב יהודה אמר שמואל] כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן אביי ורבא דאמר תרוייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה, כלומר שיוכל לברך ואין צריך לברך קודם הנחה, שמעינן מהכא דכל זמן שעוסק במצוה עובר לעשייתן מקרי, כך נראה לי. וכתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל דמי שידיו נקיות ורוצה לאכל פת שצריך נטילת ידים, וכיון שידיו נקיות מברך הברכה קודם שיטול ידיו שכל המצוות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן, והדברים מתמיהין בעיני שכבר כתבתי שאין הנטילה עיקר המצוה עד הניגוב ואפילו יהיו ידיו טהורות. מכל מקום שמעינן מההיא דלולב שאמרנו, דמי שנוטל לולבו לילך לבית הכנסת צריך שישמור עצמו שלא ינענע אותו, שאם נענע אותו יצא מחיוב לולב ונמצא שלאחר מכן כשמנענע אותו בבית הכנסת ומברך הרי זו ברכה לבטלה, ולקמן אאריך בזה יותר בס"ד.
עזרא ובית דינו תקנו לנו ברכות לשבח את הקב"ה על כל הטובה, והן כמו אותן ברכות שמוזכרין בפרק הרואה כגון דשמע קול תרנגולא מברך בא"י אמ"ה הנותן לשכוי בינה, וכתבו המפרשים זכרונם לברכה דלשון שכוי נאמר בפסוק על הלב דכתיב מי נתן לשכוי בינה, מפני שהבינה תלויה בלב ועל ידי הבינה אדם מכיר השעות אם הוא יום ואם הוא לילה, ומפני שהתרנגול מכיר גם כן השעות התקינו לומר ברכה זו, שכן בלשון ערבי קורין לתרנגול שכוי. וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שאפי' אינו שומע קול התרנגול בבקר שחייב לברך, כי מאחר שאין אנו מברכין אלא על הבינה שנתן לנו הקב"ה יתברך מה לנו משמיעת התרנגול. אבל כתב הרב ר' יונה ז"ל דשאר ברכות כגון אוזר ישראל ושעשה לי כל צרכי וגו' אם לא נהנה מהם אינו חייב לברך. אבל בשמיעת התרנגול מודה הרב זכרונו לברכה לרבותינו הצרפתים זכרונם לברכה, וזה שלא כדעת הר"ם במז"ל שכתב שאם לא שמע קול התרנגול אינו חייב לברך. וראיתי שרבי' יעקב החסיד ז"ל שאל דבר [זה] מפמליא של מעלה שמי שלא שמע קול התרנגול אם מברך הנותן לשכוי בינה, ואם ישן במלבושיו אם מברך מלביש ערומים, ואם הולך יחף כגון ביום הכפורים ובתשעה באב אם מברך שעשה לי כל צרכי אם לאו, והשיבו לו, אל תבוז כי זקנה אמך ומנהג אבותיך תקח בידך, כי עיקר תקנת אלו הברכות היה להשלים מאה ברכות ביום, ואין לחוש לברך אותן והעד ברכות של שמונה עשרה, אע"פ שהוא עשיר ואינו צריך לפרנסה מברך ברכת השנים, כל זה השיבו לו. וכן כתב מורי נ"ר.
ומסתברא לי דהישן ביום שאינו חייב לברך המעביר חבלי שינה מעיני, או הפושט בגדיו ביום וחוזר ולובשן שאינו חייב לברך אותן ברכות המתוקנות על כל דבר ודבר, שברכות אלו לא נתקנו אלא להשלים למאה ברכות ושיברכו אותן בשחר לפי שנראה כל אדם כאילו נולד עכשיו, דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, ומודה לשם יתברך על שנתן לו בגד ללבוש, ואין ברכות אלו כשאר ברכות הנהנין שמברך בכל פעם שנהנה, דאי סלקא דעתך שיברך בכל פעם שילבש בגדיו ירבו הברכות לאין סוף, ואינו דין להזכיר השם כמה פעמים ביום בכדי, שכל המרבה בברכות שאינן צריכות אפילו שמחוייב בהן הרי זה מגונה, והראיה מדגרסינן במסכת יומא בפרק בא לו ובמסכת סוטה בפרק ואלו נאמרין ובעשור שבחומש הפקדים קוראו על פה, והוינן בה וניתיה ספר תורה ונקריה ביה, אמר ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה, אלמא שכל מקום שיכול אדם לפטור את עצמו בברכה אחת אין לו להרבות בברכות הרבה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ועוד דאמרינן בפרק אין עומדין רב ושמואל דאמרי תרויהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. הלכך אין לברך ברכות אלו אלא פעם אחת ביום. וכן מי שהוא עני ואין לו בגדים מברך כל אלו הברכות כסדרן שלא נתקנו אלא להשלים למאה ברכות, וזהו דרך הנכון לפי שמודה על האמת, כך נראה לי.
וכתב הר"מ במז"ל דאלו הברכות כולן מברך אותן על מטתו כמו שהן כתובות בתלמוד, וזה אינו חלילה דשאני בימיהם שהיו קדושין בתכלית הקדושה, דאפי' כשהיו שוכבים ערומים על מטתם היו ידיהם נקיות, אבל בזמן הזה היאך יברך שום ברכה על מטתו בידים טמאות, וכן כתב רב עמרם גאון ז"ל וכן כתב ר' יונה ז"ל דמברכין אותן בבית הכנסת על הסדר, וכן עמא דבר. ולדידי קשיא לי טובא בהני ברכות דאמרינן כי מנח ידיה על עינא בא"י אמ"ה פוקח עורים, דהא אמרינן במסכת שבת בפרק שמונה שרצים יד לעין תקצץ, כלומר בלא נטילה מפני שרוח רעה מצויה בידים טמאות בשחרית ומסמאין את העינים וכן פרש"י ז"ל התם, יש לי לומר הדחק דהכא מיירי שהעביר הידים בעיניו על ידי הסדין ואפשר דעכשו לא אכפת לן, כך נראה לי. ונשאל רבינו מאיר ז"ל הלוי בן אבולעפיא אם יברך גר שלא עשני גוי ואם יברך שבוי שלא עשני עבד, והשיב ז"ל כך ראינו שאין הברכה אלא על תחלת בריתו של אדם לפי' אין הגר מברך שלא עשני גוי אלא כל זמן שהורתו ולידתו בקדושה. אבל השבוי מברך שלא עשני עבד ולא מפני הטענה שאמרתי שכלנו היום עבדים, שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה, אלא מפני שאין העבד חייב במצות כישראל וגם אינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים, עד כאן. כל אותן ברכות שמוזכרין בפרק הרואה כגון שלא עשני גוי או שלא עשני עבד או שלא עשני אשה פשוטות הן ואין צריך לפנים דכבר הן מסודרים כסדר.
ולעניין אם מברכין כשיטיל אדם ציצית בבגד כבר כתבתיו לעיל בתחלת זה השער דכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אין מברכין עליה, וכיון דקיימא לן דטלית חובת גברא הוא הילכך אין עשייתה גמר מצותה, אבל יש מי שאומר שחובת מנא הוא וא"כ עשייתה הוא גמר, ומברך עליו בעשייתו לעשות ציצית, ואין זה נכון כמו שכתבתי לעיל דחובת גברא הוא, וכן דעת הרב אלפסי והרב בעל העטור ורוב האחרונים ז"ל.
ואלו שנהגו להתעטף בשתי טליתות אחד קטן ואחד גדול, האחד מבגד של צמר צבוע כעין מלבוש והאחד גדול מבגד פשתן לבן שמתעטף בו כל גופו, השיב הרב ר' מאיר מרוטנבורק ז"ל לרב ר' אשר תלמידו ז"ל שמברך על כל אחד ואחד דמצוה באפי נפשיה היא, וכן העיד הרב ר' יעקב מקורביל שקבל מפי רבי' יעקב הרב ז"ל שקבל מפי רבי' שמשון משאנץ ז"ל.
ומי שמתעטף בטלית חבירו כתב הרב הקדוש רבי יעקב מקורביל ז"ל שאינו מברך אלא א"כ נתנו לו חבירו במתנה גמורה על מנת להחזיר, ואם בירך הויא ליה ברכה לבטלה. וכן שמעתי שהורה כן הלכה למעשה מורינו הרשב"א ז"ל, אבל רבי' שמשון משאנץ ז"ל כתב שהמברך בטלית שאולה לא הפסיד אם בירך עליו. ואפי' לא נתן לו רשות דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה. ותמיהא לי טובה דהא אמרי' בפר' אלו מציאות מהו דתימא ניחא ליה לאיניש לקיומיה מצוה בין בגופי' בין בממוניה, קא משמע לן אלמא דאינה הלכה, וכן כתב בתשובה הרב אלפסי ז"ל וצריך לי תלמוד. אבל מכל מקום אם מצאה מקופלת מונחת צריך ליטול רשות. וכן כתב הרב ר' פרץ ז"ל שקבל מפי הרב ר' מנחם בן הרב ר' שמואל ז"ל.
המתעטף בטלית מצוייצת חייב לברך בא"י אמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דדרך העטיפה צריך שיהא רוחב הטלית כנגד קומת האיש, שתי ציציות לאחוריו והשנים לפניו, כדי שיהא מוקף במצוות מארבע רוחותיו. וחייב לכסות ראשו בטלית כדי שלא ישב בגלוי הראש. והגאונים ז"ל כתבו שצריך עטיפה כעטיפת ישמעאלים שהם מקיפים כל הראש מסביב עד הזקן, כדמחוי רב נחמן עד גבי דדיקנא. והרב בעל העטור ז"ל כתב דאינו נכון שלא מצינו עטיפת ישמעאלים בשום מקום אלא באבל ובמצורע ומבעיא לן בגמ' מנודה אם חייב בעטיפת הראש או לא, אבל בעניין ציצית לא הוזכר כלל בשום מקום. ור' שמעון שהיה מתעטף בסדינין המצויינין ודומה למלאך ה' צבאות, וכי היה מתעטף בעטיפת ישמעאלים, וג"כ חתנים שמתעטפים בציצית וכי יתעטפו בעטיפת הראש כדרך האבל. וכן אע"פ שמברך להתעטף בציצית אינו חייב להתעטף, אלא אפי' לבשו כשאר מלבושיו שייך ליה לברך עליו להתעטף דהתעטף משמע ג"כ לשון כסוי כדכתיב אשר תכסה בה, כדרך בני אדם שמכסין בכסותן מלובשין בלא כסוי הראש.
ורבי יצחק בן מורי' ורבינו הרב ר' לוי שלח לגדול שבחכמי פרובינסא שאלו הלובשין הטליתות תחת מלבושיהן שאינן יוצאין מחובת טלית, ומביא ראיה מדאמרי' במסכת מנחות בפרק הקומץ רבא מלאכה אשכחיה לקטינא הוה עביד סדינא בקייטא וסרבלא בסתוא [אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסתוא] ציצית מה תהא עליה, תצדקיה למפטר נפשך אמר ליה וכי ענישיתו אעשה, אמר ליה אין בעידן ריתחא ענשינן. פי' מלאכא מלאך, אשכחיה וגו', הוה עביד סדינא בקייטא וסרבלא בסתוא, פי' היה לובש בקיץ סדין מרוב חמימות וסרבל של צמר בחורף מפני הקרירות, אמר לו המלאך קטינא קטינא סדינא בקיטא, כלומר אם אתה לובש סדין בקיץ שהוא כסות לילה וסבירא לן דכסות לילה פטור אף ביום וסרבלא בסתוא, פי' שאין בו אלא שתים כנפות ופטור מן הציצית, ציצית מה תהא עליה, תצדקי למפטר נפשך, פי' אתה מבקש תחבולות למפטר נפשיך, אמר ליה קטינא למלאך וכי ענשיתו אעשה, כלומר אעשה כזה משום דסבירא ליה כמאן דאמר התם במנחות ציצית חובת מנא הוא, וכל זמן שאין לו טלית מארבע כנפות אינו חייב לחזר אחר טלית מחוייב, ועל כרחין יש לפרש כן דברי קטינא שאמר למלאך וכי ענשיתו אעשה כלומר עשה כזה, אבל שאר מצות עשה פשיטא ופשיטא שעונשין מן השמים כדאמרי' בפרק הכותב מכין אותו עד שתצא נפשו. כך קבלתי פי' שמועה זו מפי מורי הרב נ"ר, ואחר מכן ראיתי שפירשה כן רבי' יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל, וכן עקר ולא פירש כן רש"י ז"ל התם. אמר ליה אין בעדן ריתחא ענשינן, פי' בשעת הכעס אנו עונשין אעשה כזה, ואם סלקא דעתך דבציצית שתחת מלבושיו יוצא אדם ידי חובתו ילבשנו תחת סרבלו, אלא שמע מינה שמצות ציצית אינה אלא למעלה מכל מלבושיו, וקטינא לא היה יכול לסבול הקור וגם לא החום והיה עושה סדין בקיץ וסרבל בחורף. וכן כתבו קצת מפרשים ז"ל. ועוד מביאין ראיה מדרב יהודה מדאמרי' דאניש צניעא הוה ולא הוה שרי גלימא כל יומא, פירוש אדם צנוע ולא היה פושט טליתו כל היום, ש"מ דמשום הכי היו משבחין אותו מפני שלא היה פושטו כל היום והיה לובשו למעלה מסרבלו, ואם אתה אומר שיכול ללובשו למטה מסרבלו מאי רבותא איכא בדרב יהודה דהוה איניש צניעה, אפי' כל אדם יכול לעשות כן, אלא ש"מ שמצוות ציצית היא למעלה ממלבושיו ומפני זה היו משבחין לרב יהודה. ועוד דבעי' שיהיה נראה לכל כדכתיב וראיתם אותו. וכתב הרב בעל העטור ז"ל דאמת הוא שמצוה מן המובחר הוא כן להתעטף למעלה מסרבלו, אבל אם לובשו תחת הסרבל כמו שאנו נוהגים קיים ג"כ מצות ציצית, וראיה הראשונה אינה ראיה. דא"כ הא דאמרי' אשר תכסה בה דאתי לאתויי כסות לילה וסומא ולרבנן לאתויי בעלת שמונה, וא"כ הוה ליה למימר למיעוטי תותי גלימא, ולפי עניות דעתי אין זו אלא דחייה בעלמא דשמא משום הכי לא אמרו למיעוטי תותי גלימא משום דמילתא פשיטותא היה להם דאין מתעטפין למטה מן הסרבל ומשום הכי לא אמרו תותי גלימא, ומעשה דקטינא ודרב יהודה מוכיח. וג"כ סתר הרב ז"ל ראיה האחרונה דוראיתם אותו, דלאו להכי אתא [אלא] לאיתויי כסות סומא שחייבת בציצית מפני שישנה לאחרים.
יש מי שמשמש בציציותיו בשעת קרית שמע, וטעם המנהג הוא משום דכתיב וראיתם אותו. והחכם ר' טוביה ז"ל היה אומר שהוא משום חבוב המצוה. ומכל [מקום] ראיתי בתשובה לאדונינו מר נטרונאי גאון ז"ל שמנהג משובש הוא וראוי למחות בו, שאם כן כשיאמר ולטוטפות בין עיניך ימשמש בתפליו, ואם תאמר אין הכי נמי א"כ כשיאמר על מזוזות ביתך ילך לביתו וימשמש על המזוזה.
וכתב רבי' שמואל ז"ל דהא דאמרי' במנחות בפ' הקומץ רבה תנו רבנן תפילין מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן. היה רוצה לצאת לדרך מניחן בלא ברכה ולכשיגיע זמנו ממשמש בהם ומברך, והוא הדין בציצית שאם השכים לצאת לדרך מתעטף בטליתו בלא ברכה ולכשיגיע זמנו ממשמש בציציותיו ומברך.
שמעתי בשם רבי' מאיר דרוטנבורק ז"ל דכל המצות עשה שיש עמה[ן] לאו והן קרויות בלשון משנה לאו הניתק לעשה דלא מברכינן עליהו כגון שלוח האם והדומה להן ונכון הוא.
כתב הר"ם במז"ל העושה מצוה ולא בירך אם היא מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר העשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או לבש תפילין או ישב בסוכה ולא בירך חוזר ומברך אחר שנתעטף אקב"ו להתעטף בציצית. וכן מברך לאחר הנחת תפילין וכן אחר ישיבת סוכה וכדומה לאלו אבל אם שחט בלא ברכה אלו וכל הדומה לאלו אינו חוזר ומברך. פירוש לפירושו, הרי שהניח תפילין בלא ברכה כל זמן שהתפילין בראש חוזר ומברך, הרי שהדליק נר חנוכה כל זמן שהנרות דולקות חוזר ומברך, הרי שמל את בנו בלא ברכה כל זמן שעוסק באותו עניין חוזר ומברך, אבל אם חלץ או שכבו הנרות של חנוכה או שסיים מלהתעסק במילה וכדומה לזה הויא ליה מעוות לא יוכל לתקון.
טעם למה מברכין בתפלה של יד להניח תפילין ובתפלה של ראש על מצות תפילין ששמעתי בשם רבי' מאיר ז"ל שהיה סמך לרבותינו ז"ל מדכתיב להניח ברכה אל ביתך, וכיון דבתפלה של יד אין בה אלא בית אחת מברכין להניח, אבל בתפלה של ראש שיש בה ארבעה בתים יש לברך עליה על מצות תפילין, ונכון הוא.
כמה אני מצטער על שבוש גדול שנתפרסם בכל הארצות האלו וכן בכל החבורים שחברו הראשונים והאחרונים ז"ל בענין ברכת תפילין של ראש שרוב העולם אומרים על מצות תפילין, וכן הוא בהלכות הר"ם במז"ל של תפילין וכן בספר המצות של השר של קוצי ז"ל, וזהו באמת שבוש גדול, וכן תמצא בכל הגרסאות של מסכת מנחות דגריס במצוות תפילין עם בית וזהו פשוט, דאליבא דכולהו כללי דכילינן דכל מצוה שהיא מוטלת עליו לעשותה דמברכין בלמד כגון להתעטף בציצית או לשמוע בקול שופר כמו שכתב הר"ם במז"ל בארוכה מאי שנא דבתפילין של ראש מברכין בעל יותר מתפילין של יד דמברכים בלמד, דפשיטא דאין הפרש לתפילין של יד ולתפילין של ראש בעניין ברכה. וכל שכן שקשה לשאר כללים דכיילינן דכל מצוה שאיפשר לעשותה על ידי שליח מברך בעל כגון מילה, וכל שאי אפשר לעשותה על ידי שליח כגון תפילין וציצית וסוכה מברכין בלמד, מאי שנא דבשל ראש מברכין בעל, וגם קשה לכלל האחר נמי דכל מצוה שיש שהיה בעשייתה מברכינן בלמד כגון תפילין, מאי שנא דבשל ראש מברכין בעל. ודוק בכל הכללים שאי אפשר לישב קושיתי זאת. ואיני אומר חלילה דהמפרשים ז"ל טעו בזה לכותבה בעל, חלילה לי מרשע, אבל אומר לך סברא עקרית בעניין זה הודו לי חבירי שהעניין הוא טעות ידי סופר מימי קדם עד שנתפשט הטעות בכל הארץ, והסופר המעתיק לא ראה בגמרא שהוא המעיין, כשראה בספרי הר"ם במז"ל או האחרים במצות תפילין עם בי"ת, תמה שלא מצינו בשום ברכה בעולם שיהיה בבית אלא בלמד או בעל, ושבשו הספרים וכתבוה בעל. אבל עם כל זה תמה אני על האחרונים ז"ל היאך לא דייקו הספרים והחבורים בגרסת הגמרות, ולדעת רבי' תם ז"ל איני מוצא ידי ורגלי בבית המדרש, שהייתי סבור מתחלה שהעניין היה טעות ידי סופר והמפרשים לא השגיחו בעניין, אבל על רבי' תם ז"ל (איני) [אני] צווח, שכתב בפי' גבי כללו שכלל בעניין הברכות דכל מצוה שיש שהייה לעשייתה מברכין בלמד, וכתב הרב ז"ל והאי דמברכין בתפילין של ראש בעל יותר מבתפילין של יד משום דתפילין של יד הוי התחלת המצוה ומשום הכי מברך להניח, אבל בשל ראש מברך בעל לפי שהיא גמר המצוה. וזה אי אפשר בשום פנים, דהא תינח מי שיש לו שני תפילין דכיון שברך בשל יד הוי להו תפילין של (יד) [ראש] (הוי) גמר מצוה. אבל מי שאין לו אלא תפלין של ראש אמאי מברכין בעל דעכשיו אינן גמר המצוה אלא התחלת המצוה, והאמת יראה דרכו. וכן מצאתי תשובת שאלה מכתיבת הגאונים ז"ל על של יד להניח תפילין ועל של ראש במצות תפילין, וג"כ בתשובה אחרת מהגאונים ז"ל, וכן מצאתי בכל גמרות קטלוניא, ואולי מקום הניחו לי להתגדר בו.
כתב הר"ם במז"ל דכל מצוה שתקנו לנו רבותי' מפני הסכנה כמים אחרונים של סעודה, או המסנן את המים בלילה מפני סכנת עלוקה שאינו חייב לברך. אבל הראב"ד ז"ל כתב משמן של גאונים ז"ל דמברכין עליהן על רחיצת ידים שהרי חכמים ז"ל דרשו את שתיהן כלומר נטילת ידים שקודם סעודה וזו דלאחר הסעודה, ושתיהן דרשוהו מפסוק אחד והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כדאיתא בסוף אלו דברים, הילכך במים אחרונים מברך על רחיצת ידים. וכן ראיתי ששאל דבר זה רבי יעקב החסיד מפמליא של מעלה מים אחרונים אם טעונין ברכה אם לאו, והשיבו לו הרבה ברכות לא נתקנו אלא להשלים מאה ברכות והמברך יתברך באלה, אמן.
הנוטל ידיו בין לקריאת שמע בין לתפלה בין לאכילה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת ידים. ומאי נטילת על שם נטילת הכלי שחיובו ליטול מכלי. ויש מי שפירש שנקראת כן לפי שהיה במקדש כלי שהיה מחזיק רביעית הלוג כשיעור נטילה והיו קוראים שמו אנטלי.
והיכא שבירך שליח צבור לגמור את ההלל נראה לי דאין הקהל צריכין לחזור ולברך. ויש לי להביא ראיה מדאמרי' בתוספתא דברכות עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן ועשרה שעשו עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו, ופי' התוספתא הכי הוא עשרה שעשו מצוה אחת כגון עשרה שקורין הלל או עשרה שעשו מעקה אחת או עשרה שקובעין מזוזה אחת או כדומה לזה [אחד] מברך לכולם, ועשרה שעשו עשר מצות כגון שמניח כל אחד ואחד תפלין בראשו או שמתעטפין בציצית או שמנענעין את הלולב כל אחד ואחד מברך לעצמו וכן בכל שאר מצות, וראיתי מי שטעה בפירושיה שפירשוה עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן כגון עשרה שמניחין תפילין כל אחד ואחד, אחד מברך לכולן כיון שכולן עושין מצוה אחת יחד, וכן עשרה שמנענעין את הלולב או שמתעטפין בציצית או בדומה לזה אחד מברך לכולן, ועשרה שעושין עשר מצות כגון שכל אחד ואחד עושה מצותו כלומר שזה מניח תפילין וזה מתעטף בציצית וזה מנענע את הלולב כל אחד ואחד מברך לעצמו, וזה טעות גדול דהיאך אפשר שאני מניח תפילין ואחר יברך עליו, וכן עשרה שעושין עשר מצות שרוצה לומר שזה מניח תפילין וזה מתעטף בציצית וזה קובע מזוזה וזה מנענע בלולב, ולפי זה מברך כל אחד ואחד, פשיטא ופשיטא והיאך יעלה בלב שום אדם שאם אחד מניח תפילין ואחד קובע מזוזה ואחד מנענע את הלולב שיברך האחד להניח תפילין ויצא חבירו שמנענע את הלולב, אין זו סברא למי שיש לו מוח בקדקדו, הילכך עשרה שכולן עושין מצוה אחת כגון שקורין את ההלל או שקובעין את המזוזה או שתוקעין את השופר אחד או שעושין מעקה אחת או כל כדומה לזה שכולן עושין מצוה אחת אחד מברך לכולן, אבל עשרה בני אדם שכל אחד מניח תפילין לעצמו או שכל אחד מתעטף בטליתו או שמנענעין כל אחד ואחד לולבו או שנוטלין את ידיהן אע"פ שכולן עושין מצוה אחת כל אחד ואחד מברך לעצמו, דמ"מ עשר מצות הן, דגרסי' בתוספתא שכתבנו, ואם תאמר קשה ספירת העומר שכולן עושין מצוה אחת כמו עשרה שקורין את ההלל, וא"כ דין היה לברך אחד לכולן, יש לי לומר דשאני ספירה שהכתוב אומר וספרתם לכם, כלומר כל אחד ואחד חייב לספור, ואין אחד יוצא בספירת חבירו. ואם תאמר יספור שליח ציבור בברכה והקהל בלא ברכה ויצאו הקהל בברכת שליח צבור, יש לי לומר דלא אורח ארעא לעשות תורה כשתי תורות שיספור שליח צבור בברכה והקהל בלא ברכה. אי נמי יש לי לומר דמטעם זה נהגו העולם שמברכין הקהל תחלה ואחר כך שליח צבור כדי שלא יצאו הקהל בברכת שליח צבור. עוד קשה לי ברכת המזון דקימא לן דשנים שידעו לברך כל אחד ואחד חייב לברך ואין האחד יוצא בברכת חבירו ואע"פ שכולן אכלו יחד אלא אם כן הם שלשה או יותר, יש לי לומר דשאני אכילה שהכתוב אומר ואכלת ושבעת וברכת ואמרינן בירושלמי מי שאכל מברך כלומר דגזירת הכתוב הוא בשנים שחייבים לברך שניהם, כך נראה לי.
תשובה שהשיב הרב בעל העטור ז"ל לגדול שבחכמי לוניל וזה לשונו, נשאלתי מאת החכם החסיד העניו למסור לו מפתח על המצוות שמברך עליהן עובר לעשייתן, כגון מי שעומד מפני רבו, ונותן צדקה לעני, והשבת עבוט, ושילוח הקן, ומעקה. ועל המעקה אם מברך על תחלת עשייתו [או] בסוף, כי מי שמברך על המצוות אין לו לעסוק בשיחה עד שיגמור את כלה. וברכת אבל, ומלוה, ומכניס חתן לחופה, ולקט שכחה ופאה, ופטר חמור בעריפתו ונתינתו כדתנן מצות פדייה קודמת למצוה עריפה, ונתינת בכור לכהן, וראשית הגז ומתנות ונותן שקלו וחזה ושוק, ומניף ומגיש וסומך, ומלוה לעני, והבאת שלום, ומורא וכיבוד, ומוכיח חבירו, והשמטת כספים ושלוח עבדים, ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגל, והשבת אבדה, טעינה ופריקה, ומצות חליצה ויבום. כללו של דבר שעקר השאלה היתה מפני מה מברכין על מקצת המצוות כגון סוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין ומזוזה וספירת העומר ונר חנוכה ומגלה וכדומה להן, ומקצתן אין מברכין כגון אותן שמנינו לעיל. תשובה על מצות עשה שיש בה אזהרה כגון לא תקח האם על הבנים שלח תשלח, וכן עזוב תעזוב עמו, וכן בפריקה וטעינה. ומוכיח חבירו, ובחליצה וביבום שבכל אלו יש בהם אזהרה שאין מברכים עליהן. וא"ת פסח ומילה ושחיטה מצות עשה שיש בו אזהרה ואפי' הכי מברכי' עליהן. וג"כ הלכות פסוקות מי שעושה מעקה מברך לעשות מעקה ואע"פ שכתוב בו אזהרה מלא תשים דמים בביתיך וצריכין אנו מפתח. ותשובה זה הכלל כל מצוה שאינה בינו לבין עצמה כגון סוכה ולולב ושופר וציצית וכל הדומה להן צריך לברך. ומילה ופדיון הבן דקטן הוא כבינו לבין עצמו דמי, ואי נמי אי לא מהליה אבוה ולא פרקיה איהו חייב למפרק ולמהל אנפשיה, וחייב לברך. ומה ששאלת במעקה אם מברך בתחילתו או בסופו, דומיא דביעור חמץ שמברך בתחלה ומפסיק ואין משתקין אותו, אבל מכל מקום ראוי להחמיר שלא לדבר כלל. אלו הן עיקר דברי הרב ז"ל.
בעניין כלל הברכות באי זו מצוה מברכים בעל או בלמד, רבו המחלוקות ונשתנו הלבבות בין המפרשים ז"ל זה אומר בכה וזה אומר בכה עד שלא נתישב אחד מהם ישוב גמור. הר"ם במז"ל מסר לנו כלל אחד, וכן הסכים השר של קוצי ז"ל וזה לשון הרב ז"ל כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה, אם עשה אותה לעצמו מברך [לעשות, עשה אותה לאחרים מברך] על העשייה, כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף בציצית, ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר של שבת, ולגמור את ההלל, וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לגגו מברך אשר קב"ו לעשות מעקה, הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש, מל את בנו מברך למול את הבן שחט את פסחו וחגיגתו מברך לשחוט, אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה. עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה. הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה מל את חבירו מברך על המילה. וכן כל כיוצא באלו. עשה המצוה לו ולאחר כאחד אם היתה מצוה שאינה חובה מברך על העשייה, לפי' הוא מברך על מצות עירוב, היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות, ולפי' הוא מברך לשמוע בקול שופר, נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביה יצא ידי חובתו אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול כמו לישב בסוכה. מכאן אתה למד שהמברך אחר שנעשה בלא ברכה מברך על העשייה, אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ובדברי הרשות הם אפי' שחט לעצמו מברך על השחיטה, ועל כסוי הדם, ועל נטילת ידים. וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק, עד כאן לשונו. וכן כתב השר של קוצי ז"ל בלשון זה ממש, ונכון הוא. אבל עדיין אשכח ביה פירכי הראב"ד ז"ל וזה לשונו ומה שכתב הרב ז"ל ומכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה המצוה בלא ברכה שמברך על העשייה, אמר (ל)אברהם הנה לדבריו אם שכח בעטיפת ציצית או בהנחת תפילין [ולא בירך תחילה כשיזכור ויברך מברך על עטיפת ציצית ועל הנחת תפילין], ואינו כן, שהרי כל היום לפניו. עוד שם אבל בנטילת לולב כיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום כולו וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו נעשית מצות הביעור אמ' אברהם קשה ליה על מקרא מגלה, ואם נאמר כל מצוה שהיא מדבריהם אומר על שהיא כעין רשות קשיא ליה נר חנוכה, ואולי מפני שאין לה קצבה שהמהדרין מוסיפין וכן המהדרין [מן המהדרין] יותר. אי נמי מפני שהברכה הנקבעת על הנרות במקדש שהן של תורה לפיכך עשאוה כשל תורה, ובין כך ובין כך קשיא ליה על אכילת מצה ועל אכילת מרור, עד כאן. והגאון רב אחא משבחא ז"ל מסר לנו כלל אחר דכל מצוה שאפשר לעשותה על ידי שליח כגון שחיטה ומילה ושחיטת פסח וקדשים והפרשת תרומה ומעשרות מברכין על כולן בעל, וכן כתב מורי הרב נ"ר בשם הר"ם ב"ן ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב בשם הרב ר' משה בר יוסף דכל מצוה שאין לה גמר, כלומר, שלעולם הוא חייב במצוה כגון תפילין וציצית בלמד, ומצוה הבאה מזמן לזמן מברך בעל, וקשה זה לשמוע בקול שופר, והכלל הראשון הוא הנכון, אע"פ שעדיין יש בו מקום עיון דהא נטילת ידים וטבילה דאי אפשר לעשותם על ידי שליח ומברכי' בעל, דהיינו על טבילת כלים, בטבילת אדם נמי מברכין בעל דלא חלקו רבנן בין טבילת אדם לטבילת כלים, ומכל מקום עדין קשה דהא נטילת לולב דאי אפשר לעשותם על ידי שליח ומברך בעל, ויש לומר דשאני נטילת לולב דמשעה דאגבהיה נפק ביה. ועוד קשיא דהא אכילת מצה ומרור דאי אפשר לעשותם על ידי שליח ומברכי' בעל, ומשום הכי כתב ר' פרץ ז"ל דלא מברכין בלמד אלא היכא שיש במצוות שני דברים, דהיכא שיש במצוות שהות זמן ואי אפשר לעשותם על ידי שליח מברך בלמד. ואם אין בה שני דרכים אלו מברך בעל, והשתא ניחא מצה ומרור דאע"פ שאי אפשר לעשותם על ידי שליח מברך בעל כיון שאין בהם שהיה דמיד שאכל כזית מן המצה או מן המרור מיד יצא. וניחא נמי נר חנוכה דמברכין בלמד, משום שיש בה שהיה דהיינו עד שתכלה רגל מן השוק. וג"כ אי אפשר לעשות על ידי [שליח] דצריך שיהיה שמן שלו, וניחא נמי תפילין וציצית דמברכין בלמד משום דאי אפשר לעשותם על ידי שליח וג"כ יש שהייה בהן כל היום כולו, ולפי הסברא זה הכלל של הרב ר' פרץ ז"ל הוא הנכון שבכולם. אבל מכל מקום עדין קשה לי מאי שנא מקרא מגילה דמברכין בעל וברכת שופר דמברכין בלמד שהרי יש שהייה במקרא מגלה כמו בשופר, וזה וזה [אי] אפשר לעשותם על ידי שליח, וצ"ע. וקבלתי מפי החכם ר' יהודה נ"ר שקבל מפי הרב ר' שלמה בן אדרת ברגלוני ז"ל אביו, שאין לך שום כלל בעולם מזה העניין שאין כמה פקפוקין וכמה קושיות, ואין אחד מהם עולה כהוגן, הילכך אין לנו לטרוח ולדקדק אחר הכללים אלא הברכה שתקנו לנו רבותי' ז"ל בעל מברכים בעל, והברכה שתקנו לנו בלמד אין מברכין אלא בלמד, וג"כ אותם הכללים דכיילינן על אי זו מצוה חייב אדם לברך ועל אי זו מצוה פטור אדם מלברך כולן הם אבני תוהו על אבני תוהו, אלא באותה מצוה שידענו בבירור שתקנו לנו רבותינו ז"ל ברכה מברכינן ועל מצוה שלא תקנו רבותינו ז"ל ברכה לא מברכינן, ושנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
